החלטה בתיק בש"א 1290/06

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן בה"פ 4428/05 ביום 2.3.2006, וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון (ע"א 2525/06). בית המשפט מתבקש להורות על עיכוב ביצוע של פסק הדין כולו, ובפרט להורות על עיכוב ביצוע ההוראה בפסק הדין הקובעת כי המשיבה 1 תאפשר לכל בעל מניות להודיע לנאמן (הוא המשיב 5) את בחירתו, וזאת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

הרקע לבקשה

1.  במסגרת פסק הדין שניתן בה"פ 4428/05 דחיתי את תובענת המבקשים למתן פסק דין הצהרתי, למעט סעיף אחד מיני רבים בתובענה, בנושא התמורה השוויונית לבעלי המניות. יחד עם זאת, קבעתי כי המשיבה 1 תאפשר לכל בעלי המניות להודיע לנאמן (הוא המשיב 5) את בחירתם בהתאם לאפשרויות הקיימות בהסכם בין המשיבה 1 לבין חברת MISHOR HOLDING L.L.C (להלן: "חברת מישור הולדניג"), וזאת בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין (קרי: עד ליום 1.4.2006), והכל כפי שפורט בפסק הדין (ראו ה"פ (ירושלים) 4428/05 כהן אילן נ' נצב"א התנחלות בע"מ, תק-מח 2006 (1) 6737).

ביום 20.3.2006 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין נשוא הליך זה לבית המשפט העליון. מיד לאחר הגשת הערעור, הגישו המבקשים ביום 21.3.2006 בקשה לסעד הצהרתי זמני, לפיו עד לגמר הדיון בערעור לא ניתן יהיה להמשיך בהליך מכירת מניות המשיבה 1 לחברת מישור הולדניג בהתאם להסכם שנחתם ביניהן ביום 8.9.2005, ואשר קיבל את אישור האסיפה הכללית ביום 10.10.2005. ביום 23.3.2006 החליט כב' השופט א' א' לוי להעביר את הבקשה לתגובת המשיבים תוך 20 ימים (בהחלטתו נאמר כי מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע). ביום 29.3.2006 הגישו המבקשים בקשה נוספת לסעד ארעי, אשר נדחתה על-ידי כב' השופט א' א' לוי ביום 30.3.2006. לאור חשיבותה, אביאנה כלשונה:

"הבקשה נדחית.

עם קבלת התשובה לבקשה, כאמור בהחלטתי מתאריך 23.3.06, אחליט בדבר הצורך במתן סעד זמני כמבוקש.

חזקה היא על המשיבים, כי לא ינקטו, בטרם יגישו לבית משפט זה את תשובתם, כל צעד שיש בו כדי לסכל את הדיון   בבקשה."

במקביל לבקשתם לסעד ארעי בבית המשפט העליון, הגישו המבקשים ביום 29.3.2006 בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין במעמד צד אחד לבית המשפט המחוזי. ביום 30.3.2006 החלטתי כי אין מקום לדון בבקשה במעמד צד אחד חרף סד הזמנים. בהתאם לכך התקיים דיון במעמד הצדדים ביום 31.3.2006.

טענות המבקשים

2.  המבקשים טוענים כי אם לא יינתן עיכוב ביצוע כמבוקש, עלול הדיון בערעור בפני בית המשפט העליון להיות אקדמי בלבד, וגם אם יזכו המבקשים בהליך הערעור לא תהיינה לכך תוצאות מעשיות מבחינת המבקשים, וזאת באם יינתן פסק הדין לאחר השלמת ביצוע העסקה עם חברת מישור הולדינג.

עוד טוענים המבקשים, כי למשיבים לא אמור להיגרם כל נזק ממתן ההחלטה לעיכוב הביצוע וזאת בהתאם לסעיף 9.1 להסכם עם חברת מישור הולדניג. לטענת המבקשים, על-פי ההסכם עם חברת מישור הולדניג ניתן להשלים את ביצוע העסקה עד ליום 31.8.2006 מבלי שהדבר יהווה הפרה של ההסכם או יקנה זכות למתן פיצוי כספי לחברת מישור הולדינג. לכן, טוענים המבקשים כי הלחץ המופעל על-ידי המשיבים הוא מלאכותי ואינו נסמך על ההסכם, תוך ניסיון למנוע מהמבקשים את ניצול זכותם על-פי דין לברר את טענותיהם עד תום, גם בערכאת הערעור. בנוסף, המבקשים סבורים כי יש להם סיכויים טובים לזכות בערעור, כמפורט בסעיפים 17-18 לבקשתם.

טענות המשיבים 2-4

3.  לטענת המשיבים, ההתנהלות המשפטית של המבקשים הינה לקויה. לא היה מקום להגיש בקשת עיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי, וזאת לאחר שבקשה זהה הוגשה לבית המשפט העליון. המשיבים טוענים כי תכלית הגשת הבקשה דנן הינה סיכול העסקה עם חברת מישור הולדניג, שכן מועד שמיעת הערעור עשוי להיקבע רק בעוד זמן רב. המשיבים מפנים לבש"א 4403/94 רחל ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי, תק-על 94 (3), 2278, וטוענים כי בבחינת הבקשה יש לקחת בחשבון גם את הנזק העלול להיגרם בגין השתהות שמיעת הליכי הערעור.

בנוסף, טוענים המשיבים כי המבקשים אינם יכולים לזכות בהליך זה שכן, בקשה לעיכוב ביצוע נועדה לשמש כאשר נקבעה בפסק דין הוראה אופרטיבית אשר צריך לעכב את ביצועה, וזה אינו המצב נשוא בקשה זו. כן טוענים הם, כי לאור פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית, הנטל הרובץ לפתחם של המבקשים כבד, ולכן סיכויי הערעור הינם קלושים ביותר. החשש שמעלים המשיבים הוא שכתוצאה מסובלנות יתר ואורך רוח כלפי המבקשים, בסופו של יום תפגענה זכויותיהם של אלפי בעלי מניות הממתינים בקוצר רוח לקיומה של העסקה בפועל, ויגרם נזק שאינו בר תיקון (בש"א (ירושלים) 3300/05 איתן קדמי נ' יעקב זכריה ואח', תק-מח 2005(4), 1930 להלן: "פרשת קדמי")). לעומת זאת, אם לא יינתן צו עיכוב ביצוע, הנזק שיגרם למבקשים ניתן יהיה לפצותו בכסף.

לטענת המשיבים, הבקשות אותן מגישים המבקשים מהוות תחליפים לא ראויים לבקשות לצו מניעה, שאילו היו מוגשות היה בית המשפט אוכף בצידן הפקדת ערבויות משמעותיות, וזאת לאור הסיכון הנובע ממתן צו מניעה לעצם ביצוע עסקה בסכום של 626 מיליון ש"ח.

טענות המשיב 5

4.  המשיב טוען כי לבקשה אין יסוד משפטי מבחינת תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). לטענתו יש להבחין בין תקנות 469-470 העוסקות בעיכוב ביצוע, לבין תקנה 471 העוסקת בסעד זמני בערעור. על ההבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני בערעור מפנה הוא לדנג"ץ 5393/00 שלמה זוננפלד ו-2 נ' שר הפנים, תק-על 2001(1) 106, וכן לרע"א 9821/02 עזבון המנוח יחיאל כהן ז"ל נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(2), 3695.

לטענתו, הלכה פסוקה היא כי לא ניתן לעשות שימוש בהליך של עיכוב ביצוע מקום שפסק הדין דוחה תובענה.

בנוסף, טוען המשיב כי המבקשים עשו שימוש לרעה בהליכי בית משפט, וכי לאחר שלא התקבלה בקשתם לסעד זמני במעמד צד אחד בבית המשפט העליון ומשאופשר למשיבים להגיב לבקשה תוך 20 ימים, הגישו המבקשים בקשה לסעד ארעי במסגרת הבקשה לסעד זמני, אך בקשה זו נדחתה. לאחר הגשת בקשות אלה, הגישו המבקשים בקשה שאין לה יסוד בדין, וזאת במטרה לקבל צו כלשהו מבית משפט לצורך עיכוב העסקה עם חברת מישור הולדניג. לטענת המשיב, יש לדחות על הסף את הבקשה בהליך דנן תוך הטלת הוצאות משמעותיות. לטענתו, הבקשה היא איננה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן, משום שבפסק הדין אין שום הוראה אופרטיבית אשר את ביצועה ניתן לעכב, ולכן למעשה מדובר בבקשה למתן צו מניעה אשר יורה על עיכוב העסקה. הסמכות למתן סעד זמני לאחר הגשת הערעור נתונה במקרה דנן לבית המשפט העליון בהתאם לתקנה 471(ג) לתקנות. המשיב טוען, כי כל עוד ההליך בבית המשפט העליון תלוי ועומד, אין זה ראוי ששתי ערכאות ידונו באותו נושא במקביל.